ביחד על מזרן-הטיפולים – קו-תרפיה של צוות פיסיותרפיה ועבודה סוציאלית עם הורים לתינוקות נכים מבין הפניות למכוננו, כ- 350 תינוקות רכים מופנים כל שנה לטיפול ראשוני לצוות הפיסיותרפיה בשל בעיות טריוואיליות או מורכבות. מתוכם, כ 20 ילדים נמצאים כסובלים מעיכוב התפתחותי משמעותי, נכות פיזית ו/או קוגניטיבית.
הצגת הבעייה: הצוות מתקשה למצוא את הדרך והעיתוי הנכונים שבהם ההורה בשל לקלוט את המידע האבחנתי והפרוגנוסטי ולהתמודד עימו בצורה הטובה ביותר. לדבר השלכות מרחיקות לכת לטווח קצר וארוך.
מטרה: בניית משולש טיפולי: הורים-פיזיותרפיסטית-עובדת סוציאלית לקראת קבלת המידע הרפואי והשלכותיו.
רציונל: לאחר שנים של התערבות שגרתית כמקובל (אינטייק סוציאלי, זימון לייעוצים, הדרכות ומסירת אינפורמציה לפי הצורך) נוכחנו שיש צורך בגישת התערבות שונה:
תפיסת המשבר אותו חווים הורים עם הולדת תינוק נכה, כתהליך טיפוסי אחיד וידוע מראש, התחלפה בהכרה שהורים מגיבים באופן שונה ואינדיבידואלי המחייב גמישות בגישה הטיפולית.
Lequerica מצאה שני סוגי משבר בהתמודדות עם ילד נכה: משבר פנימי של אובדן crisis of loss ומשבר חיצוני של שינוי תפקידים ועומס crisis of load .
כהן וחבושה (1999) מציינים את התפקיד החשוב שממלאים המשאבים החברתיים והתמיכה החברתית החוץ-משפחתית. התמיכה החברתית מפחיתה את המעמסה המוטלת על המשפחה בגין טיפול בילד הנכה, מעודדת סגנונות תקשורת חיוביים ומגבירה את תפיסתם החיובית לגבי תפקוד הילד. תמיכה חברתית עונה על הצורך בהערכה, חיבה, בטחון והשתייכות. רשתות תמיכה מסייעות למשפחה במספר מישורים: בהקלה על מצבי דחק במהלך מעגל חיי המשפחה, בתמיכה חומרית ורגשית, יעוץ ותיווך, התמודדות עם מצבי בדוד וניכור.
שיטת העבודה: שיתוף פעולה co therapy של צוותי הפיזיותרפיה והעבודה הסוציאלית. מתוך התייחסות למכלול הגורמים שצויינו, פיתחנו שיטת עבודה שמטרתה גיוס של שני ההורים לטיפול בפעוט הנכה, ומסירת האינפורמציה הרלוונטית בעיתוי האופטימלי.
טיפולי הפיסיותרפיה הם המפגש הראשוני של ההורה, התינוק הפגוע ואיש צוות טיפולי. זה מפגש אינטימי הטומן בחובו פוטנציאל לבניית קשר פתוח המבוסס על אמון הדדי ונכונות לשיתוף פעולה בכל הנוגע בטיפול בילד במימדים השונים והרבים שמתבקשים מהמצב.
לתוך המערך הזה, על מזרון הטיפולים, תצטרף העובדת הסוציאלית: עוד לפני השיחות הטיפוליות הדנות בחומרת מצבו של התינוק, נעשה joining שמהווה בסיס ליחסי אמון וערוצי תקשורת פתוחים וישירים בין ההורים, הפיסיותרפיסטית והעובדת הסוציאלית. תוך השענות על בסיס תקשורת זה, מושגת המטרה הראשונה וההכרחית: יצירת קשר של אמון עם ההורים.
הדבר יאפשר בשלב שני- בחירה טובה של העיתוי למסירת אינפורמציה רפואית ושיקומית לשני ההורים בשלב בו הם בשלים לקבל אותה. כשההורים נמצאים מול הרופא - הצוות הטיפולי מגבה אותם ונתפס כתומך. ניתן להשיג זאת רק עם התייחסות למשתנים המשפיעים על ההתמודדות: משתנים אישיותיים, סביבתיים ואופי הנכות (טלר 2001 ).
כיום, נתפס ההורה כשותף מלא בתהליך השקום (כהן- חבושה 1999). גישה זו מכירה בזכותו של ההורה ליטול תפקיד אקטיבי בקביעת התכנית לילדו. כלומר, אנו שואפים לבניית תוכנית שקום מקצועית ככל הניתן לפעוט הנכה, כאשר הוריו הם שותפים בעלי זכויות יתר, בקביעת דרכי הטיפול והשיקום של ילדם.
בשלב השלישי - הצלחת העברת האינפורמציה תאפשר בנית תכנית שקום בשיתוף פעולה בין ההורים וצוות המכון להתפתחות הילד.
בהרצאה יובא רקע תיאורטי ותיאורי מקרים, שיוגשו על ידי שתי המטפלות
ענת אורטנר- אחראית צוות פיסיותרפיה רות בן ציון שכטר- אחראית צוות עבודה סוציאלית
