התפתחות מינית בילדים - שלב ב: בין גיל שנתיים עד חמש שנים
ילדים בגילאים אלו סקרניים יותר בנוגע לגופם ולגופו של בן/ בת המין השני. הם מחפשים הזדמנויות לגעת באיברים המוצנעים של עצמם ושל אחרים, לומדים את שמות איברי המין וניתן ללמדם כללים בסיסיים הקשורים בהיגיינה. בשלב זה נלמדים גם מושגים הקשורים לפרטיות, גבולות והסכמה. יש עיסוק רב בכל הקשור בצרכים.
ילדים בגילאים אלו סקרניים יותר בנוגע לגופם ןלגופו של בן/ בת המין השני. הם מחפשים הזדמנויות לגעת באיברים המוצנעים של עצמם ושל אחרים, לומדים את שמות איברי המין וניתן ללמדם כללים בסיסיים הקשורים בהיגיינה. בשלב זה נלמדים גם מושגים הקשורים לפרטיות, גבולות והסכמה. יש עיסוק רב בכל הקשור בצרכים.
סביב גיל שנתיים וחצי בממוצע , ילדים הופכים להיות יותר ויותר מודעים לגופם, דבר זה מאפשר להם להתחיל להבין את ההבדלים בין המינים. זהו שלב של גיבוש הזהות המינית. בערך בגיל זה קיימת גם התעסקות בעשיית צרכים ובגמילה. לעיסוק זה יש אסוציציות מיניות בגלל שנחשפים לאיברי הרבייה. עם זאת עד גיל שנתיים- שלוש לילדים יש בילבול בתפיסת הגוף. הם מתבלבלים במושגים ונוהגים לערבב בינהם: העובדה שיש חור לקקי , חור לפיפי וחור שממנו יוצא התינוק- היא מבלבלת. לילדים בשלב זה אין עדין תפיסה מגובשת של האני החושני. כמו כן, ההתעסקות באיברי המין בתקופת הגמילה אינה בהכרח בעלת הקשר מיני, אלא היא חלק מהתהליך לגיבוש המודעות למיניות ולשונות בין המינים.
בין גיל שלוש לארבע שנים מתגבשת הזהות המינית. בשלב הזה הילד כבר מבין את ההבדלים בין המינים ואת השונות בינהם. לאחר שמתגבשת ההבהנה, ילדים מרבים לבחון את איברי המין שלהם, משווים אותם זה לזה, בודקים מה יש לי, מה אין לו או לה ולמה. הבנים חוששים שמשהו יכול לקרות לאיבר המין שלהם והוא "יעלם" פתאום. הבנות תוהות מדוע אין להן "כזה". ההתעסקות בנושאים האלה אינה בהכרח בעלת משמעויות מיניות, אלא היא הרבה פעמים עיסוק בשאלות של מהות ויכולות.
עיסוקם הרב של ילדים בנושאים אלו נובע גם מכך שבגיל שנתיים וחצי ועד ארבע וחצי הם בעיצומו של השלב האדיפלי. התאוריה של פרויד מבוססת על המודל שגורס שמרבית ההתנהגות שלנו נובע מתכנים לא מודעים, שמהווים 90% מהאישיות. אחת מאבני הפינה שלו זה תסביך אדיפוס ותסביך אלקטרה, כי הם גם מהווים נדבכים בהתפתחות המינית. ( אם כי בניגוד לפרויד, הרבה פסיכולוגים לא מאמינים שזה מצב מחוייב המציאות שכל ילד יעבור דרכם) .
תסביך אדיפוס: מופיע בשלב השלישי של ההתפתחות ( השלב הראשון- השלב האורלי, ההנאות הן סביב הפה, המציצה והיניקה. השלב השני- השלב האורלי, ההנאות הן סביב עניין פי הטבעת וענין השליטה ). השלב הזה הוא השלב הפאלי- ההנאות הן סביב איברי המין. ע"פ פרויד, הקשר והתלות שהיו לאורך כל הזמן באמא מקבלים פרספקטיבה אחרת כשהילד קולט שהאבא מהווה יריב עבורו. זה לרב קורה בין גיל 3 עד שש שנים. ואז יש לילד משאלות מיניות לא מודעות כלפי אמא- לקיים איתה יחסים ובמקביל, פחד מהאבא שיעניש אותו על כך ויסרס אותו. בשלב זה הבן קולט שאבא חזק יותר ובעל השפעה וכח ולכן הוא מזדהה איתו ומוותר על האהבה המינית כלפי אמא. כל זה מבוסס על הסיפור המיתולוגי של אדיפוס המלך שרצח את אביו שלא ביודעין ונישא לאימו והוליד לה שני ילדים.
תסביך אלקטרה: בשלב מסוים הבנות קולטות שלבנים יש משהו בין הרגליים שאין להן והן מאשימות את אימן. כתוצאה מכך יש משאלת מוות כלפי האמא והן מתחברות יותר לאבא, מתוך רצון לשכב איתו ולסגל להן את איברו. בשלב מאוחר יותר , מבינה הבת בעצם שהיא כבר סורסה ולזה קוראים " קינאת הפין" ואז היא נשארת עם הרצון לקיים יחסים כדי לקבל את האיבר המיוחד. מבחינה מיתולוגית , זה מתחבר לאלקטרה, שאביה נרצח וניסתה לשכנע את אחיה לרצוח את אימה ואת מאהבה של האם.
פרויד טען , שמדובר בתהליכים אוניברסליים. כלומר, שכל ילד וכל ילדה עוברים את השלבים האלו. את התיאוריות שלו הוא בנה על סמך אנליזות עצמיות ואנליזות של המטופלות שלו. זוהי תפיסה שהתאימה לוינה לפני יותר ממאה שנים. כיום יש בקורת רבה על התפיסה הזאת.
אם כך, מבחינה דינמית, סביב גיל שלוש וחצי שנים הילדים מתחילים להיות עסוקים מאד בתחרות. פרויד האמין שבתקופה זו שהילד נמשך לאימו, מתאכזב שאין לה פין ואילו הבת מנסה להתנער מהזדהות עם אימה ולרצות את קירבתו של האב. זו תקופה שלקונפליקט בין האב לבין הבן ובין האם לבין הבת – ברמה לא מודעת- אך נחווית על ידי הילדים. כפתרון לקונפליקט- הבן מקבל עידוד להתרחק מאימו ( הפיצול שבין מין לאהבה ) והבת מקבלת עידוד להתקרב לאימה ולהידמות לה.
זו למעשה תקופה של עיבוד הזהות, כשנבנית הזהות המגדרית. היא מופיעה בגילאי שנה עד שלוש שנים , ומתבססת בודאות בין ארבע שנים לשמונה שנים. תהליכים סכמטיים של מגדר קשורים לתפיסת העולם במושגים של גבריות ונשיות וקשורים בקשר אינטראקטיבי לקונטקסט החברתי בתוכו אנחנו חיים. אלה מופנמים ומהווים חלק מההערכה העצמית ותפיסת הזהות העצמית.
הטענה היא שקשר אינטימי בין אבות לבנותיהן ואמהות ובניהן הוא לא מחויב המציאות. מה שקובע הרבה פעמים אם הורה קרוב יותר לילד במשפחה, זה עד כמה הילד דומה לו, מה מיקומו של הילד במשפחה, מה הוא מזכיר להורה ועוד הרבה מאד פרמטרים. כיום נהוג להתייחס להתפתחות המינית של ילדים כמשהו טבעי ולאו דוקא מתוך התייחסות של קונפליקט. זה נכון שיש שוני בהתייחסות של אבות לילדיהם באופן כללי לעומת אימהות לילדיהם וזה נובע מהחינוך, מהסביבה ומהתרבות שבה אנחנו נמצאים.
בין גיל ארבע לחמש, כשמסתיים בהצלחה השלב האדיפלי, הילד או הילדה מגבשים בהצלחה את הזהות המינית שלהם, ולומדים להזדהות עם ההורה בן אותו המין. בגיל זה ילדים מרבים לעסוק בשאלות מסוג : "איך באתי לעולם"?. כמו כן הם מרבים לשחק במשחקי תפקידים של אבא ואמא . לעיתים המשחק כולל פעילויות של התפשטות ומגע בין ילדים- גם במקרה הזה הם פועלים מתוך סקרנות, חקירה וחיקוי, ולא מתוך נסיון להשיג ספוק מיני.
בגיל חמש שנים ילדים מסוגלים כבר למודעות גבוהה, מתוך הבנה, להבדלים בין המינים ולהבחנה בינהם. גיל זה מאופין בהזדהות רבה יותר של הילד עם בני מינו , וביכולת להבין את פעולת ההולדה.
ההבנייה של המיניות מתרחשת כבר בשני השלבים הראשונים של החיים, ובאה לידי ביטוי כבר באופן בו ההורים מטפלים בתינוק הקטן, המידה בה הם חווים את הטיפול כחוויה חושנית, ההתייחסות לשלב השליטה בצרכים והאופן בו מתייחסים בהבנה לסקרנות כלפי הגוף ומכלול איבריו.
